לדלג לתוכן

אודי אלוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: עיצוב קישורים חיצוניים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: עיצוב קישורים חיצוניים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אודי אלוני
לידה 10 בדצמבר 1959 (בן 64)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.udialoni.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אודי אלוני

אודי (אהוד) אלוני (נולד ב-10 בדצמבר 1959) הוא במאי, סופר ואמן חזותי ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי[1].

נולד בישראל, בנם של ראובן ושולמית אלוני ואחיהם של דרור ונמרוד אלוני. החל את הקריירה שלו כצייר. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הקים את גלריית בוגרשוב בתל אביב, ששימשה כמרכז לאמנות עכשווית ולאירועים תרבותיים ופוליטיים.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 עבר לניו יורק, שם הציג בגלריה ניקול קלסברן. בנוסף, הציג את עבודתו האינטראקטיבית Re-U-Man במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון ישראל ובחוצות ערים מרכזיות.

יצירות האמנות שלו, שהיו בעלות קנה מידה גדול, הובילו אותו להמציא שיטת פרסום על מבנים אדריכלים אורבניים.

בשנת 1996, אלוני החל בבימוי סרטים. סרטו הראשון, "שמאל", היה חלק מפרויקט Re-U-Man. סרטו התעודי, "מלאך מקומי" (2002), והסרט העלילתי הראשון שלו, "מחילות" (2006), מהווים פרשנות רדיקאלית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם הוצגו בפסטיבלים מרכזיים ברחבי העולם ועוררו מחלוקת.

אלוני ביים את "קשמיר: הדרך לחופש" (2008), סרט תעודי שעסק בתנועה הלא-אלימה לשחרור בג'אמו וקשמיר, שפתח את פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי בברלין.

ב-2006 פרסם את ספרו "גלגול מחילות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

אלוני חבר בוועדה המייעצת של קול יהודי לשלום ושימש כמדריך ראשי לקולנוע בתיאטרון החופש של מחנה הפליטים ג'נין. לאחר הרצח של מייסד ומנהל תיאטרון החופש ג'וליאנו מר, בשנת 2011, ביים אלוני עיבוד ערבי של "מחכים לגודו", שעלה בניו יורק, בשיתוף בוגרי התיאטרון. אלוני פרסם מאמרים רבים בהארץ ובאתר ynet.

בפברואר 2016 זכה סרטו החדש "Junction 48", בפרס לסרט העלילתי הטוב ביותר במסגרת פנורמה של פסטיבל ברלין היוקרתי, שנקבע על פי בחירת הקהל. אלוני אמר לנוכחים בהקרנת סרטו, שאסור לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל לספק לישראל צוללות, כי בכך היא מסייעת לשימור אותה "ממשלה פאשיסטית" שיושבת בירושלים. דבריו עוררו סערה בישראל, גם משום שהסרט זכה למימון מטעם קרנות ישראליות שמקבלת תמיכה מהמדינה[2].

ביוגרפיה ופילמוגרפיה (15 שנים האחרונות)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פוסטר הסרט "מלאך מקומי"
מחילות
קשמיר המסע לחופש
Art Violence
  • 2016 ג'נקשן 48 (סרט קולנוע)
  • 2011 "מחכים לגודו" עם תיאטרון החופש – מחנה פליטים ג'נין – במאי
  • 2011 מה רוצה יהודי: על דו-לאומיות ורוחות רפאים אחרות בעריכת סלבוי ז'יז'ק, הוצאת אוניברסיטת קולומביה
  • 2010-2012 אנטיגונה במחנה הפליטים ג'נין (סרט עלילתי – עבודה בתהליך)
  • 2009 קשמיר: הדרך לחופש מסמך פנורמה, פתיחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.
  • 2009 מסע בפלסטין עם הפילוסוף אלן בדיו
  • 2008 ניו יורק, הקרנת הבכורה של מחילות
  • 2007 "מחילה וענישה": סימפוזיון עם ג'ודית באטלר, שבוע הספר היהודי, לונדון
  • 2007 שופט בחבר השופטים, פנורמה – פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין
  • 2006 אמן ברזידנסי, בית ספר הבוגרים הארופי
  • 2006 תואר שני, בית ספר הבוגרים הארופי
  • 2006 מחילות (סרט קולנוע)
  • 2005-2006 סימפוזיונים והרצאות עם סלבוי ז'יז'ק
  • 2005 גלגול מחילות (ספר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • 2004 מלאך מקומי (ספר, ICA, לונדון)
  • 2004 פושעים חפים מפשע (וידאו קליפ)
  • 2002 מלאך מקומי (סרט תעודי)
  • 1996 שמאל (סרט תעודי)
  • 1996 רי-יו-מן הצגת בכורה, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק
  • 1995 ספר השאם, ניו יורק

התבטאויותיו של אלוני בנושא ישראל והפלסטינים עוררו בעבר מחלוקת רבה. אלוני מקדם את הרעיון של מדינה דו-לאומית כפתרון תרבותי ופוליטי לסכסוך הפלסטיני ישראלי. הוא מאשים את ישראל באפרטהייד ייחודי ש"במובנים מסוימים הוא יותר נוקשה בישראל מאשר בדרום אפריקה, כי "מערכת המשפטית כולה מסתירה ומטהרת פרקסיס של אפרטהייד אשר מובל על ידי הממשלה[3]. אלוני תיאר את האידאולוגיה של מדינת ישראל כגזענית וקרא להחליף את אידאולוגיית ה"דמוקרטיה היהודית" של מדינת ישראל במדינה דו-לאומית של ישראל ופלסטין וכך "לשחרר... את ישראל מהציונות"[4]. הוא תומך בחרם ובסנקציות נגד מדינת ישראל ורואה את עבודתו למען תנועת BDS (חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים) כאקט הכרחי לקידום דיאלוג אמיתי בין ישראלים לפלסטינים, שהוא רואה כ"אחים... איתם הוא חולק זהות משותפת מפוצלת"[5]. אלוני כתב נגד "המסיכה הדמוקרטיה הישראלית" ונגד שיתוף הפעולה של אמנים במיתוג מחדש כלל עולמי של ישראל כמדינה נאורה[6]. הסיסמה "מהנהר ועד הים, שוויון וחופש לכל אדם" מכילה את המאבק שלו למען הפלסטינים ולמען שוויון לנשים. הסיסמה מופיעה באתר של אלוני[7]. הסרט מחילות (2006), שהקרנת הבכורה שלו במזרח התיכון נערכה ברמאללה, עורר מחלוקת, כאשר השגרירות הישראלית בפריז איימה להפסיק את מימון פסטיבל הסרטים הישראלי בפריז (du Film – Israelien à Paris Festival) בתגובה לכוונה לפתוח את הפסטיבל בסרט[8]. אלוני (יחד עם נעמי קליין, ג'ון גרייסון ואחרים) היה מיוזמי הצהרת טורונטו, עצומה שהתנגדה לתוכניות "להדגיש את אור הזרקורים הסלבריטאי על תל אביב", כי לפי החתומים העניין מהווה "הפקת קמפיין תעמולה" למען "משטר אפרטהייד". אלוני מדגיש כי "בכל פעילויותיו", הוא "קול חזק בקידום צדק, שלום, סולידריות ואהבה בין ישראל לפלסטין"[9].

סרטיו של אלוני הוצגו בפסטיבלים ואוניברסיטאות מובילים, ביניהם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטוקיו, הפסטיבל הבינלאומי לסרטים עצמאיים בבואנוס איירס, ופסטיבל הקולנוע ירושלים. מחילות (2006), שזכה בפרס הקהל בפסטיבל הקולנוע וודסטוק ב-2006[10], תואר על ידי סלבוי ז'יז'ק כ"אולי הסרט היפה, החזק והחשוב ביותר שנעשה אי פעם על הטרגדיות באזור."[11] השקתו של הסרט בארצות הברית נפתחה בשירה של מחמוד דרוויש שקראה מרים סעיד, אלמנתו של אדוארד סעיד.

כתיבתו של אלוני, הכוללת התכתבויות עם הוגים עכשויים כגון ג'ודית באטלר, סלבוי ז'יז'ק, אלן בדיו אביטל רונאל, חביבה פדיה, משה אידל ואחרים, נפרשת על התחומים תאולוגיה ופסיכואנליזה, ספרות ופילוסופיה. ספרו בעברית "גלגול מחילות", הוא אסופת סיפורים ומחשבות, וכולל את חיבוריו הפוליטיים המניפסט המשיחי למען דו-לאומיות והרהורים על ביאת המשיח[12]. באידאולוגיה הפוליטית שלו, אלוני מנסה לזהות ולנתח את התאולוגיה של חילוניות, או את עמודי התווך התאולוגים הלא-מודעים של השיח החילוני והליברלי, במיוחד בישראל. במניפסט המשיחי למען דו-לאומיות, הוא קורא לקריאה מחודשת ורדיקלית של הציונות, ומצהיר ש"כל ניסיון להתנגד לחוק האבות כקיצוניות ציונית אלימה רק מחזק אותו. [...] אנחנו מוכרחים לנקות את הציונות מהאלמנטים הלאומניים שלה מבלי לוותר על הלהט המשיחי שלה לחופש, חירות ושוויון".[12]

אמנות חזותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אודי אלוני בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ריאיון עם רינו צרור מתאריך יוני 2010
  2. ^ אמיר בוגן, אודי אלוני: "תפקידי להתנגד, לא להיות שופר תעמולה", באתר ynet, 20 בפברואר 2016
  3. ^ 2 ^ Judge Goldstone’s offensive apology for apartheid, Udi Aloni, Salon.com, Wednesday, Nov 9, 2011
  4. ^ 3 ^ Philosopher for hire, Udi Aloni, Haaretz, 09.09.11
  5. ^ 4 ^ Opportunity in a Middle East identity crisis, Mark LeVine, Al Jazeera, 07 Oct 2011
  6. ^ 5 ^ Brooklyn-Jenin: The boycott Is legitimate for promoting peace, Udi Aloni, Mondoweiss, November 24, 2010
  7. ^ 6 ^ About, Udi Aloni official website
  8. ^ 7 ^ Israeli Embassy vs. 'Forgiveness', ynet.com, Merav Yudilovitch, 02.28.07
  9. ^ 9 ^ About, Udi Aloni.com
  10. ^ 10 ^ Audience Award Winners Announced for Woodstock FF, Fest21.com, Wednesday, October 18
  11. ^ 11 ^ Jewish Book Week: Forgiveness, Institute of Contemporary Arts, 5 March 2007
  12. ^ 1 2 אודי אלוני, המניפסט המשיחי למען דו-לאומיות, באתר הסרט Forgiveness